top of page

קרני

מאמאומנה

להיות מאמאומנה זה לקבל צלצול טלפון מאוחר בלילה, על גור שאיבד את אמו וזקוק דחוף לבית אומנה. זה לקום מהמחשב, להתחיל להכין את הבית והסביבה. כלוב, שמיכות, בקבוק מים חמים, לחמם את כל הבית, לרוץ לפיצוציה לקוות שיש חלב עיזים, אין חלב עיזים, להוציא פוסט בפייס, השכנה מביאה חלב עיזים (הבת שלה רגישה ללקטוז), להתחיל בהכנת מנות אוכל ליממה שלמה, ניקיון של הבקבוקים המיוחדים של הגורים, לארגן מזרקים ולדאוג לאספקה של הפירות הכי יפים ומתוקים שיש בבית ולמחרת לגשת לירקן הכי יקר בעיר, כי רק הכי טוב והכי בשל לגורי העטלפים! בתקווה שזה יתן להם התחלה תזונתית טובה, וסיכוי לחיים ארוכים.

סטיבן

סטיבן הגיע באמצע לילה שכזה, בשבוע הראשון הוא היה צמוד אלי 24 שעות ביממה, כדי לספוג חום גוף ולשמוע דפיקות לב.
שלושה ימים תמימים הוא בכה וצייץ בתקווה שאמא שלו תחזור. בסוף הוא הסתפק בי. 
הוא ינק ישר מהבקבוק וגם נרדם עם מוצץ (פטמה של בקבוק ללא חור), הוא אכל כל שעתיים במשך כמה שבועות טובים ולאחר מכן נהיו מרווחים בין האכלות עד שזה הגיע למצב שהוא קיבל אוכל רק שהוא ביקש.
לאט לאט סטיבן הלך והתחזק והיה נדמה שמתפתח יפה!
אבל סטיבן הגיע עם הרנייה (שבר בתבור)...
לאחר בדיקות והתייעצויות עם מספר וטרינרים 
ההחלטה הייתה לתת לו לגדול, להתפתח, ואם יהיה צורך בניתוח - אז ננתח כשהוא יהיה יותר גדול.
אז הסיכוי שלו לעבור את הניתוח בהצלחה הוא גבוהה יותר.
וכן סטיבן הלך והתפתח במהלך הזמן.
סטיבן היה צמוד אלי כל היום בהתחלה על הגוף עטוף כולו כמו "בוריטו" קטן. 
כשסטיבן היה בן חודשיים התחלנו איתו אימוני תעופה, אימון על נפנוף כנפיים, טיול על ענפי העצים, היה נראה שהוא נהנה מכל רגע שלו בחוץ!
בגיל שלושה חודשים, סטיבן לאט לאט למד לנפנף בכנפיים, וכבר היה מעז ונותן זינוק מעץ או וילון בבית אלי כאשר אני עומדת במרחק של כמטר.

לגורים שגדלים בבתים אומנים קיימת סכנת השמנה, ולכן יש לאפשר להם פעילות ולעודד אותם לקחת "יוזמות" ו"סיכונים" תוך כדי דאגה לסביבה בטוחה ושמירה כל שלומם.

לצערי הרב סטיבן לא שרד לאחר מספק חודשים, השבר בתבור ממנו סבל הזדהם בבת אחת והוא נפטר. 
אבל נתנו לו את הסיכוי הטוב ביותר שהיה עבורו.

מארג'

הגיעה גורה שאיבדה את אמא. בהתחלה הגיע גורה יונקת, לאחר מכן עברה לפירות מרוסקים ולבסוף סלטי פירות חתוכים. מארג' היתה אחת הגורות המפתיעות ביותר, היא היתה נחושה לגמרי להשאר בחיים, במשך חודשים לא הסכימה לעזוב את הכתף שלי, היתה מטפסת כל הראש שלי, ואהבה לשבת עלי בעודי מבצעת את מטלות הבית. מארג' בהתחלה התלוותה אלי למשרד (לעבודה) כדי שאוכל לתת לה מזון כל כמה שעות, חום ותשומת לב אליהם גורי עטלפים רגילים וזקוקים.

מארג' התפתחה מהר ויפה. עם הזמן התחלנו בשעות של תרגילי נפנוף כנפיים, ולאחר כמה חודשים מארג' העזה לעזוב את הכתף או הראש שלי ולזנק לחלל הבית, ולנחות על אחת הכורסאות הרכות.

עם מארג' בילינו חודשים רבים. היא הלכה והתחזקה והייתה כל הלילה מחוץ לכלוב וחופשייה בבית. היא חזרה לכלוב בעיקר לאכול ולעשות צרכים, אבל הדלת היתה תמיד פתוחה בפניה.

עברו שבועות ספורים מאז התחילה לשלוט בתרגלי תעופה מסובכים בתוך הבית, כאשר שמנו לב (כל המשפחה) שהיא מראה סימנים ברורים שהיא רוצה כבר לצאת החוץ לאוויר העולם.

ולכן, בקושי נפשי רב, מארג' עברה לבית המחסה כדי להתחבר ללהקת עטלפים במטרה להשתחרר לטבע.

אנחנו משפחה, אני דואגת עיקרית לעטלפים, אבל צריך לזכור תמיד שכאשר את חיה בתוך משפחה לא חשוב כמה תרומת בן או בת המשפחה למאמץ כבית אומנה, התרומה היא משותפת, המאמץ הוא משותף.

Karni

Foster Mom

Being a foster mom is to get a phone call late at night, about a bat baby who lost his mom and needs to find a foster house immediately.

It's to leave the computer, start preparing the house and environment. A cage, blanket, warm water bottle, heating the entire house, running to the kiosk and hope they have goat milk, no goat milk, post on facebook, the neighbor brings over goat milk (her daughter is lactose intolerant), start preparing food for an entire day, cleaning the special baby bottles, arrange syringe and ensure a supply of the best sweetest fruit in the house. The next day, go the the best grocery in the city, because our bat babies deserve the best and ripest, hoping it will give them a good nutritional start, and a chance at a long, healthy life.

Steven

Steven arrived at such a night. On the first week he was attached to me 24/7, in order to absorb body warmth and hear the heartbeat.

Three days he was crying and calling out for his mom. Eventually he was satisfied with me. 

He nursed straight from the bottle and fell asleep with a pacifier (a nipple of a bottle with no hole in it),  He ate every two hours for a few weeks and afterwards the feedings became further apart, until he reached a state where he was fed only when he asked for food. 

Slowly Steven became stronger and seemed to be developing nicely!

But Steven came with navel hernia...

After examinations and consultations with a number of veterinarians the decision was to let him grow, develop, and if a surgery will be needed, we'll operate when he's bigger.

Then, the chances of a successful surgery will be higher. 

Steven was attached to me all day long, at the beginning on my body, wrapped like a small "Burrito". 

When Steven was two months old we started giving him flight practice, wing flapping practice, walking on tree branches, he looked like he's loving every minute that he spent outside!

At the age of three months, Steven had already learned to flap his wings, and was brave enough to leap over to me, from a tree or a curtain, when I'm about a meter away.

For bat cubs who grow up in foster homes there is a chance of being overweight, so there's a need to enable activity, and encourage them to take "initiative" and "risks" while making sure they are in a safe surrounding. 

Unfortunately, Steven didn't survive. After a few months his navel hernia was infected at once, and he died. 

But we gave him the best chance possible. 

 

 

Marge

One day, we received a baby bat who had lost her mother. At first she was still nursing, the o=moved on to mashed fruit and eventually to sliced fruit. Marge was one of the most surprising bat babies. She was determined to stay alive. For months she wouldn't let go of my shoulder. She would climb on my head, and liked to sit on me while I would do my house chores. 

At first, Marge would accompany me to work so I could give her food every couple of hours, the warmth and attention bat babies need and are used to.

Marge developed quickly and nicely. Over time we began practicing wing flaps, and after a few months Marge began to leave my shoulder or head and leap over, lending on one of the soft couches. 

With Marge we spent many months. She became stronger and stronger, and spent all night outside of the cage, free around the house. She went back to the cage mainly to eat and defecate, but the door was always open to her. 

It was weeks since she started mastering elaborate flying technics around the house, when all the family began to notice that she was showing clear signals that she was already eager to go out to the world. 

And so, with a great emotional difficulty, Marge was moved to the sanctuary to join a group of bats in order to be released to nature. 

We are a family. I am the main caretaker of the bats, but it's important to remember that when you are a part of a family, it doesn't matter how much each member of the family contributes to the effort, it's a joint contribution, and a joint effort.

bottom of page